<h1>פירוש התפילות לר"י ב"ר יקר</h1>
<h2>דף ח.</h2>
היום הרת עולם בתשרי נברא העולם, והיה הריונו, ע"ש ורחמה הרת עולם, כלומ' נולד היום אדם הראשון, נמצא שהיום נגמר הריונו של עולם, שנברא העולם בעשרים וחמשה באלול ומשם לששה ימים נולד אדם והיה ערב שבת. והא דא"ר אליעזר בתשרי נברא העולם ר"ל נגמרו כל הבריות, אבל תחלת ברייתו של עולם היה חמשה ימים קודם תשרי, ויום שנולד אדם היה ראש תשרי, ולכך כל העולם נדון [בראש תשרי] בתשרי. ולר' אליעזר היה המולד הראשון וי"ד ביום ששי יום שנולד אדם בי"ד שעות, ואע"פ שהתלו המאורות ביום רביעי, מחמת קטרוגה לא נראית עד וי"ד. ואנו מונין לשטרות משנה שעברה וחשוב ד"ח תתע"ו למפרע ויהיה אותו מולד בהר"ד. וזה שאנו עושין לכבוד ר' יהושע שאמ' בניסן נברא העולם לומ' כבר נולד אדם ראש ניסן ותחלת בריאת העולם בכ"ה באדר, והלכה כר' יהושע, אבל אין אנו רוצים למנות מניסן כי אם מתשרי לפי דלכולי עלמ' אפי' לר' יהושע העולם נדון בתשרי, ולפי שיש חצי שנה מניסן עד תשרי אין [אנו] מונים חצי שנה למפרע כדי למנות בתשרי הבא אחר אותו ניסן שנה שלימה, ואחר אנו מחסרין מכל החשבון בהר"ד [שהוא בד תל"ח] וחצי יצא ר"ד כיון דהלכה כר' יהושע. ומולד ניסן שבו נברא העולם היה יום רביעי כ"ט שעות ותרמ"ב חלקים אחר שנולד אדם לפי שנתלו המאורות יום רביעי שלפניו שעה ראשונה וקטרגה הלבנה ואחריה לשמש, ז"ט תרמ"ב. נמצא מולד תשרי הבא אחר אותו ניסן היה וי"ד לר' יהושע כמו לר' אליעזר ואין ביניהם לענין המולדות כלל כי אם לענין התקופות. לדר' אליעזר היה תקופת אותו תשרי תחלת יום רביעי שלפני המולד שהיה וי"ד, וזה יותר מב' ימים וחצי שתי שעות יותר. ולר' יהושע בג' שעות קודם המולד.
<h2>דף יז:</h2>
ורגילין הצבור לומר שלש עשרה מדות להזכיר רחמיו של מקום אע"פ שחטאנו. והכי אמרינן במדבר רבה, אמר ר' סימון למה ה' ה' שני פעמים, אלא שפייסו הקב"ה למשה ואמר לו מה שלעבר היית נוהג עמהם במדת הרחמים עד שלא עשו המעשה הזה, אף עכשיו עשה כן. ובתלמוד נמי מצינו, ה' קודם שיחטא, ה' אחר שיחטא. ואמ' במדרש שלשה דברים הראני נא את כבודך. אמר לו משה אינך יכול לעמוד על מדותי, אלא הרי אני מראה לך מקצת דרכי ומקצת מדותי שאני רואה בני אדם שאין להם תוחלת לא במעשיהם ולא במעשי אבותיהם, אלא בשביל שהם עומדים ומברכים ומתחננים ומרבים תפלה לפני אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהם. שנ' פנה אל תפלת הערער. נוצר חסד לאלפים, כיון שראה משה שמדת חסד היא רחמים, עמד משה בתפלה לפני המקום, שנא' ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. ובפסיקתא אמרינן אלי אלי למה עזבתני אלו הן שתי מדות, שנא' ה' ה'. על הגדות ודרשות אלו ושאר דרשות נחלקו הגאונים בחשבון שלש עשרה מדות איך הוי.
<h2>דף לב.</h2>
ובכן תן פחדך. ובכן תן כבוד. ואז צדיקים יש מפרשין בכן עולה שבעים ושתים, והזכירו כאן גבי דין ותשובה ששניהם ביום הכפורים, ע"ש שכתו' וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואמ' בבראשית רבה [מ"ד כ"ב] ר' יוסי בן זמרה אמ' בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. ושמא עשו תשובה גואלן בשבעים ושתים. א"ר יודן מלבא לקחת לו גוי עד מוראים גדולים שבעים ושתים אותיות. ואם יאמר לך שבעים וחמש אמור לו צא מהם גוי שני שאינו עולה מן המנין. ר' אבין א' בשמו גואלם, ששמו של הב"ה שבעים ושתים כד"א באגדה מדכתו' הנה אנכי בא אליך בעב הענן, "עב" אלו שבעים ושתים. וכן נמי כשאדם בא לחסות תחת כנפי השכינה חוסה אותו בשבעים ושתים. ומכל מקום אינו מתיישב כאן פירוש זה, שהרי הוא מזכיר השם אחר כך שאו' תן פחדך יי' אלהינו, ועוד לא מצינו זה השם בשום מקום ששמו בכן, ולפי המשמעות הב' אינה משורש התיבה. וכך הוא הפירוש, כי שבעים אומות (שבים) [יושבים] לפני הקב"ה בראש השנה לבד ישראל. ולעתיד ליום הדין ישראל ישאר לבד, ומתפלל כך בפירוש "ובכן" ר"ל ובשבעים אומות תן פחדך. ואומ' על כל מה שבראת זהו כל גוים אשר עשית יבאו וישתחוו לפניך, כי על כרחם על ידי האימה והפחד שהטיל עליהם יבואו. ובכן פירוש [שבעים]. וכמו כן ובכן תן כבוד לעמך יותר יותר מעל כל שבעים אומות, וזהו כ"ן יאבדו כל אויביך יי', כן עולה שבעים שהם אויביך. ולכך או' אחר כך ואז צדיקים יראו וישמחו. ולכך אמ' שלש שמחות בישראל על ענין זה העתיד, דכתי' בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, א'. אז יאמרו בגוים הגדיל יי' לעשות עם אלה, ב'. הגדיל יי' לעשות עמנו היינו שמחים, ג'. ואז צדיקים יראו וישמחו. א'. וישרים יעלוזו, ב'. וחסידים ברנה יגילו, ג'. שמחים דקרא היינו וישמחו. ולשוננו רנה, ברנה יגילו. אז יאמרו בגוים הגדיל יי' לעשות עם אלה, היינו יעלוזו, כשיגדיל גם אלה וישפיל האומות, על שם וירד הדרה ועלז בה, ולכך א' יעלוזו. נתחיל לפרשו לפי פשוטו. ובכן תן פחדך יי' אלהינו, כדאמ' [אבות פ"ג מ"ב] אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וכל שכן מוראת שמים. ואימתך על כל מה שבראת, גם על החיות צריך שיוטל אימת האדם עליהם דכתו' ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ, וכת' וחית השדה השלמה לך. פחד לקרובים ואימה לרחוקים דכתי' תפול עליהם אימתה ופחד. וייראוך כל המעשים, אפי' העצים והאבנים דכתי' עם אבני השדה בריתך, וכתי' אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה, וכתי' וביד כל אדם יחתום. ואמ' מעשיך ע"ש מה נורא מעשיך. וישתחוו לפניך כל הברואים, ע"ש כל גוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך. ויעשו כלם אגודה אחת, דכתי' ולעבדו שכם אחת וכתב בספר שמואל לאגדה אחת. ועוד לקח לשון זה ע"ש דא' בספרי [וזאת הברכה שמ"ו] יחד שבטי ישראל כשהם באגודה אחת, ולא כשהם אגודות אגודות. וגם רמז לא תתגודדו, לא תעשו עצמכם אגודות אגודות, פי' אלא אגודה אחת. וגם רמז הא דא' בכריתות [ו' ע"ב] ואגודתו על ארץ יסדה, כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל, פירו' שיעשו תשובה, אינה אגודה. כמו שידענו יי' אלקינו, מאדם הראשון, שהשלטון לפניך, וזהו לשון ידענו יי' רשענו עון אבתינו כי חטאנו לך. שהשלטון, ע"ש באשר דבר מל' שלטון. ועכשיו במשפט מזכירין מלכות ע"ש מלך במשפט יעמיד ארץ, וכתי' נמי אין שלטון ביום המות, כי המקום הוא השלטון, ועכשיו גוזר מי למות מי לחיים, ואין שלטון שימחה בידו. ועוד שהוא שליט בקנאה שהרי עוז בידו, וזהו דא' במכלתא אנכי יי' אלקיך, אני שולט בקנאה ואין הקנאה שולטת בי. אני שליט בנומא ואין הנומא שולטת בי שנא' הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. עוז בידך, שנ' תעיז ידך. וגבורה בימינך, דכתי' בתריה תרום ימינך ורוממות היא גבורה דכתי' ימין יי' רוממה ימין יי' עושה חיל, וכתי' ימינך יי' נאדרי בכח. ושמך נורא על כל מה שבראתה, דכת' גדול שמי בגוים, וכתי' גדול יי' ונורא מאד, וא' לשון גבורה ע"ש לך זרוע עם גבורה תעוז ידך תרום ימינך. ושמך נורא, ע"ש יודו שמך גדול ונורא.
ובכן תן כבוד לעמך, דכתי' ונגד זקניו כבוד, וכתי' וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, היינו שתתפלל על העתיד לבא. וכן תהלה ליראיך, דאמ' בב"ר רבה [מ' ב'] טרף נתן ליראיו, טרוף נתן ליראיו בעולם הזה, אבל לעולם הבא יזכר לעולם בריתו. והיינו דא' כאן תהל' ליראיך. פי' ולא לפסילים ולעובדיהם, וכתי' יצמיח צדקה ותהלה. וב"כן" עולה שבעים [אותיות כלומר שם בן ע"ב אותיות תן כבוד לעמך] ואו' תן כבוד לעמך על כלם, דכת' כי מכבדי אכבד, ותהלה ליראיך, כלומ' תן תמיד שאלתם להם, ומתוך כך יהללוך, דכתיב תמיד תהלתו בפי, פירוש שעושה לי נסים תמיד, וכן יי' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך, פי' עשה לי שאלותי שיהא לי פתחון פה להגיד תהלתך. ויש עוד לפרש תהלה ליראיך, שהיראים יתהללו עצמם באהבתך עמהם שנא' ביי' תתהלל נפשי, וכן בקדוש ישראל תתהלל, והתהלה תלויה בכבוד, דכת' ישימו ליי' כבוד ותהלתו באיים יגידו. ותקוה לדורשיך, ע"ש ויש תקוה לאחריתך. לדורשיך, ע"ש ודורשי יי' לא יחסרו כל טוב, וכתי' מקוה ישראל יי'. ופתחון פה למיחלים לך, ע"ש ולך אתן פתחון פה בתוכם, פי' פתח פיהם שיהללוך [הם] המייחלים לך, וכתי' המיחלים ליי', והיינו שתעשה שאלתם ואז יפתחו פיהם ליחלך כמו שפירשנו למעלה. ועוד לפי דא' במנחות [ק"י ע"א] שבכל הקרבנות כתי' ליי' שלא ליתן פתחון [פה] לבעל דין לחלוק. אבל למיחלים לך תן פתחון פה.
שמחה לארצך, ע"ש ותגל הארץ, וכתו' פקדת הארץ ותשוקקיה וגו', וגיל גבעות תחגורנה. ועקר ע"ש ארצך דכת' רצית יי' ארצך שבת שבו' יעקב. על כן מתפלל שתשיב שבות יעקב ואז תשמח ארצך. וששון לעירך, דכתי' שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך יי', פי' שמשפטיך טובים לנו ועל כן תשמח ציון ועכשיו הוא עת משפטנו. [ואמ' לשון ששון ע"ש ששון ושמחה ימצא בה. וצמיחת קרן לדוד עבדך, זהו מלך המשיח, ע"ש שם אצמיח קרן לדוד, וכתי' בתריה ולך אתן פתחון פה בתוכם. וכן אמ' בשמנה עשרה את צמח דוד וגו', ולכך לקח לשון "קרן" כי אותם שנמשחו בקרן נמשכה מלכותם כמו דוד ושלמה, ומלכות דוד כמו כן נמשח בקרן. ועריכת נר לבן ישי. דכתי' בתריה ערכתי נר למשיחי.
ואז צדיקים יראו וישמחו, אז הוא אחד היושב בשבעה רקיעים, ויהי רצון לפניו שצדיקים יראו וישמחו. וישרים יעלוזו. דכת' ועלזו לפניו ע"ש דכת' באיוב וצדיקים יראו וישמחו, וכתי' יראו ישרים וישמחו, וכתי' וחסידיה רנן ירננו, וכתי' יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, ולכך אמ' ואז צדיקים יראו וישמחו, לפי שדבר תחלה על העתיד, ומפרש אע"פ שמצטערין עכשיו לעתיד ישמחו, כד"א בספרי [ראה נ"ג] אתם רואים הצדיקים מצטערין בעולם הזה בשנים ושלשה ימים וסופם לשמח באחרונה, שנ' והטיבך והרבך מאבותיך. ועוד יש לפרש ואז צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו, ע"ש יגילו עליך ברנה. ויש כאן שמחה ועל כן ורנה וגילה ופזרם לצדיקים וישרים וחסידים אע"פ כי ארבעתם נמצאו לכל אחד מהם דכתי' שמחו צדיקים ביי', וכ' וצדיקי' יראו ויעלצו, וצ' וז' מתחלפות זו בזו, וכתו' וגילו צדיקים, וכת' וגילו צדיקים ביי', הרי ארבעה לצדיקים. וארבעתם כמו כן לחסידים, דכתו' יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, וכת' שמח לבי ויגל כבודי כי לא תעזוב נפשי לשאול ולא תתן חסידיך לראות שחת. יש בפסוק הזה שמחה וגילה. וארבעתם גם כן לישרים, דכתו' והרנינו כל ישרי לב, וכתי' יראו ישרים וישמחו. וגילה ועלזה לא מצינו מפורשים לישרים, אבל מצינו שקורא הפסוק ישרי לב צדיקים דכתי' כוננו חצם על יתר לירות במו אופל לישרי לב כי השתות יהרסון צדיק מה פעל, ובצדיק כתובים ארבעתם. וגם כי בסתם מצינו גילה ועלזה באדם אחד דכתי' ואני ביי' אעלוזה אגילה באלהי ישעי, וגם כתו' בסתם אשמחה ואעל' בך, מכלל כיון דאיכא שמחה בישרי לב הכי נמי יש עליזה. ועולתה, תקפץ פיה, הכי הוא כליה קרא, יראו ישרים וישמחו ועולתה קפצה פיה, ר"ל שלא יהיו רשעים ועושי עול לימו' המשיח. כעשן תכלה, ע"ש כעשן כלו. כי תעבור ממשלת זדון מן הארץ, ע"ש מלכות רומי חייבת ולא יהיה אז שום שעבוד מלכיות לעתיד, וכן פירשנו בשמנה עשרה ברכות גבי מלכות זדון.
ותמלוך אתה לבדך, כדכתי' ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, וכתו' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וכתוב ומלך אחד יהיה לכלם. בהר ציון משכן כבודך, מתחלה דבר על כל מעשיו ואחר כך על משכן כבודו כדא' בתנחומ' [פקודי ב'] כתו' (מה') [ה'] אהבתי מעון ביתיך ומקום משכן כבודך, א"ר יעקב למה אהבתי משכנך שהוא שקול כנגד בריאת עולמך, כיצד כתו' נוטה שמים כיריעה וכתו' ועשית יריעות עזים. ועוד מונה שם כמה דברים שהם שוים. המלך הקדוש. בשעת משפט צריך להזכיר מלכות, דכתי' מלך במשפט יעמיד ארץ, וכתיב הגישו עצומותיכם יאמר מלך יעקב, וזהו שעת המשפט, כמו שמתחיל הפסוק קרבו ריבכם יאמר יי'. ולכך אם לא א' המלך הקדוש או המלך המשפט לא יצא, וצריך לחזור שהרי הוד קדושתו הוקש להוד משפטו כדמייתי סוף החתימה שנא' ויגבה יי' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, ולכך כיון דמלכות נאמר על המשפט כדכת' מלך במשפט יעמיד ארץ, כן צריך בקדושתו להזכיר מלכות. ונראה שכל אדם יכול לומ' "מלך המשפט" ו"מלך הקדוש", ויהי יותר נאה לומ' כך, שלא יאמר "המלך המשפט", ואגב שיכול לומ' המלך הקדוש נקטיה, ואומ' כך ע"ש האל הקדוש ולא אמ' אל קדוש. ואעפ"כ יש לפרש "המלך המשפט" לפי דכתו' כי באש יי' נשפט, ודריש בתנחומ' שופט לא א' אלא נשפט, פי' כאלו הוא נשפט עם ישראל, לרמוז עמו אנכי בצרה, ואינו נשפט מדבר אחר כי אם מעצמו, נמצא כי הוא המשפט, ובאש נשפט, ע"ש כי הוא אש אוכלה. אתה בחרתנו, פירשנוהו למעלה.
מלוך על כל העולם כלו בכבודך. דכתי' במזמור עלה אלקים בתרועה, כל העמים תקעו כף הריעו לאלקים בקול רנה כי יי' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ, לפי שמראה מלכותו בראש השנה על כל העולם. בכבודך, ע"ש ויבא מלך הכבוד, לכך סמך כבוד אצל מלכות, ר"ל מלוך על כל העולם שכלו מלא מכבודך דכתי' מלא כל הארץ כבודו. ותיבת "כלו" אין לפרש דקאי למעלה לומ' על כל העולם כלו, שהרי כבר אמר כל העולם, ולמה אמר כלו אחר כך, אלא הוא כמו שביארנו. והנשא על כל הארץ ביקרך, שיך לומ' הנשא ביום משפט דכתי' הנשא שופט הארץ. מכל מקום ביקרך (הוא) [יהא] משפטך, וזהו בחסדך דכת' מה יקר חסדך אלקים, ולכך ר"ל לשון יקר אצל כבודך לפי שהנכבד נקרא יקר דכת' מאשר יקרת בעיני נכבדת. והופע בהדר גאון עוזך, הופעה שיכא בדין על הארץ ועל יושביה דכתיב אל נקמות הופיע הנשא שופט הארץ, זהו שדן את הארץ השב גמול על גאים, זהו (ששב) שדן את יושבי תבל, ולקח הדר על לשון גאון דכתי' מהדר גאונו. ארצך, פשוט הוא שהוא ארצו, אלא ר"ל כשתופיענה בדין זכור כי ארצך היא ותרצנה בדין ותמחול להם, ע"ש רצית יי' ארצך שבת שבות יעקב נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. ולקח לשון עוזך ע"ש המשפט והמלכות דכתי' ועוז מלך משפט אהב. וידע כל פועל כי אתה פעלתו, ר"ל כיון שתדין הארץ לקללה ולברכה לענין [צמחיה] יבינו פעולותיך שהם האילנות והצמחים כי אתה פעלתם, כי אתה תביאם למשפט. המשל ההוא ע"ש שאין דנין ומעידין על דבר שלא לפני בעל דין, והקב"ה הוא עד והוא דיין. וכן ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, כיון שתביאם לפניך לדין, שאם לא תביאם לפניך יאמרו כי לא אמת דנת או יאמרו כי אין שופט, אבל במקרה בא להם הכל. ויאמרו כל אשר נשמה באפו, כלומ' אפי' אותן בני אדם הרשעים שאין בהם כי אם הנשמה באפם לבד, ע"ש חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אפי' אותם יאמרו ביום דין בעל כרחם יי' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. הלשון הזה נופל כשיושב על כסא דין לדין עמו כדכתי' יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. וקדשנו במצותיך, כבר פרשנוהו באתה בחרתנו. ודברך אמת וקיים לעד, (מפ' רש'י) ע"ש שנא' לעולם יי' דברך נצב בשמים, ודריש בפסיק' [רבתי מ"א ב'] מהו דברך נצב, דברך שהתקנת עם אדם כשם שדנת אותו ברחמים כך אתה דן הדורות אחריו לעולם. ולכך לקח המתפלל לשון קיים אצל דברך לפי שהוא יום משפט, וכתיב ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך. ובצרפת או' כי אתה אלקים אמת ודברך מלכנו אמת. ונראה שיש לומ' כי אתה יי' אמת, כדדרשי' לעולם יי' דברך נצב, לעולם יי' תהא נוהג עמנו במדת רחמים. ועוד לכך אנו או' ודברך אמת וקיים לעד ע"ש לעולם יי' דברך נצב, זהו קיים, אבל אמת למה, דאמרי בתנחומ' וביבמות [ק"ה ע"א] דמייתי אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת, וכי יש דברי שקר בתורה, אלא עשה תשובה מה שנכתב עליו מתבטל, לא עשה תשובה בכתב אמת. ובין ראש השנה ויום הכפורים יש מהן נחתמין לאלתר ויש מהן נתלין עד יום הכפורים ורשום אמת.
עלינו לשבח לאדון הכל. ע"ש אדון כל הארץ. לתת גדולה ליוצר בראשית לשון זה ע"ש בראשית ברא, ובמסכת ברכות חותם ברכה כך, ברוך יוצר בראשית. ועלינו לתת לו גדולה ע"ש למען ידעו ממזרח שמש עד מערבה כי אפס בלעדי ואין עוד יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני יי' עושה כל אלה. שלא עשנו כגויי הארצות, זה הלשון לקח לפי שלא מצינו עשיה של הקב"ה בשום אומה כי אם בישראל כדכתי' ישמח ישראל בעושיו, וכתי' הוא עשך ויכוננך, וכתי' כה אמר יי' עושך, כי בועליך עושיך, ולא אחד עשה ושאר רוח לו, הלא עושני עשהו, וזהו מה שכתו' הוא עשנו ולא אנחנו, פי' יותר מן האומות ולא נמצא [כך על] שאר האומות, וכמו שאין השגחת עשייתו בהם לטובה כמו בישראל כי עשיית כל גויי הארצות מקבלות ברכה מעשיית ישראל דכתי' ונברכו בו כל גויי הארץ ולא שמנו כמשפחות האדמה, דכתי' ונברכו בך כל משפחות האדמה גבי יעקב דכתי' ביה ושמתי את זרעך וגו'. שלא שם חלקנו בהם. כי חלקנו לשמור דבריך וכדכתו' בתלים. ולכך נמי לקח שלא שמנו כמש' האדמה שלא אמ' הקב"ה לשון שימה טובה ומפורסמת כי אם על ישראל, דכתו' ביעקב ושמתי את זרעך, ולא כתו' שימה בעשו ולא בזרעו. ואף המשיל יצחק (אותו על) [את] יעקב (ו)על עשו בלשון שימה דכתי' הן גביר שמתיו לך, וגם שאמ' לישמעאל וגם את בן האמה לגוי אשימנו [מעין] אותה שימה שאמ' בתחלת הפסוק כי ביצחק יקרא לך זרע. ומה שחבר כאן העשייה והשימה יחד כדאמ' בתנחומא [לך לך ג'] ואעשך לגוי גדול, ואשימך אין כתי' כאן אלא ואעשך, אמ' לו אני בורא אותך בריאה חדשה כדכתי' ויעש אלקים את הרקיע. אמ"ר פנחס אימתי עשה הקב"ה אברהם לגוי גדול משקבלו ישראל את התורה, דכתו' ומי גוי גדול אשר לו אלקים. מכלל כי העתידה לא היתה בגויי הארצות שלא נקראו גוי גדול, ואף השימה שאינה בריאה חדשה אינה במשפחות האדמה שהרי אמ' ליעקב ושמתי את זרעך. ואמרת לו ונברכו בך כל משפחות האדמה, ועוד אמ' גויי הארצות ומשפחות על עובדי ע"ז דכתי' שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו. ולכך לקח עוד "חלקנו" דכתי' חלק יי' עמו, ואומות העולם לא נקראו חלקו, ועוד כתו' חלקי אלקים לעולם, והקב"ה נקרא חלק של ישראל, דכתי' חלקי יי' אמרה נפשי, וכן מנת חלקי וכוסי. [ו]גורלנו בכל המונם, דכתי' אתה תומיך גורלי, ולא נקרא גורל האומות. וזהו ממש דאמ' בספרי בפ' ראה [נ"ג] יי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, יש לך אדם שניתן לו חלקו ואינו שמח בחלקו, אבל ישראל מודים שאין חלק יפה כחלקם ולא נחלה כנחלתן ולא גורל כגורלם, והם מודים ומשבחים על כך. כן הוא אומ' חבלים נפלו לי בנעימים, אברך את יי' [אשר] יעצני. ולכך אנו או' עלינו לשבח, ולכך אנו או' שהם משתחוים להבל וריק, אחר שא' שלא שם חלקנו כחלקם וגורלינו ככל המונם דהכי כתי' קרא ירבו עצבותם אחר מהרו בל אסיך נסכיהם מדם, יי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. שהם משתחוים להבל וריק, ע"ש דכתי' הבל וריק יעזורו. ומתפללים אל אל לא יושיע, כך הוא הפסוק ואנו כורעים להקב"ה שהוא בשמים ממעל ואלהיהם למטה, ע"ש דאמ' בתנחומ' [בראשית ז'] בוא וראה חלש שבחלשים מלמעלה נוצח גבור מלמטה. דכתי' ותשלך אשה אחת פלח רכב, כל שכן כי האלקים בשמים. והיינו שאמרו משה ואהרן לפרעה [תנחומא וארא ה'] אלהיכם שאתם אומרים מתים הם, אבל אלקינו אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם, אמ' להם ומה מעשיו, א"ל נוטה שמים וארץ. כורעים ומשתוחים ע"ש נשתחוה ונכרעה. נוטה שמים ויוסד ארץ פסוק הוא, ומסיים ויוצר רוח אדם בקרבו, ולכך אנו כורעים לו שנתן לב לרוחנו לעבדו. ומושב יקרו דכתי' ישבת לכסא. ולקח כסא יקרו ע"ש כסא הכבוד בשמים ממעל, דכתי' יי' בשמים הכין כסאו. ועל הארץ מתחת, וכתי' היושב על חוג הארץ. ולקח לשון כסא גם על הארץ לפי דכתי' אף תכון תבל בל תמוט, וכתי' נכון כסאך מאז. ואעפ"כ שכינת עזו בגבהי מרומים, אע"פ שיש לו כסא למעלה וכסא למטה עקר שכנו למעלה דכתי' רומה על השמים אלקים ועל הארץ כבודך, אע"פ שגם כבודך למעלה והוא כסאך, דכתי' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, אע"פ כן רומה על השמים אלקים. ולכך לקח עוד על מרומים ע"ש דכתו' רומה יי' בעזך ולכך לקח לשון גבהי ע"ש ויגבה יי' צבאות במשפט, וע"ש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. הוא אלקינו ואין עוד אחר ע"ש דכתיב ותבינו כי אני הוא ולפני לא נוצר אל ואחריו לא יהיה. ולקח לשון אין עוד ע"ש ואין עוד מלבדו, וע"ש אני יי' ואין עוד אלהים מבלעדי, וע"ש מתחת ואין עוד. אמת מלכנו ע"ש ויי' אלקים אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם, הרי נקרא כאן מלך אמת. ואפס זולתו ע"ש הן גור יגור מאותי. וע"ש ואפס אלהים זולתי, ע"ש סופיה דקרא דלעיל ומושיע אין זולתי. וקרא שמביא בתפלה וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, אינו מביא לשון מושב לא בשמים ולא בארץ, גם אינו מביא ששכינת עוזו תהיה בשמים יותר מבארץ, ולכך הבאנו הפסוקים של מעלה.
אוחילה לאל ע"ש על כן אוחיל לו. אחלה פניו ע"ש חליתי פניך בכל לב. אשאלה ממנו מענה לשון ע"ש ומיי' מענה לשון. ולקח לשון אשאלה ממנו ע"ש אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית יי' כל ימי חיי, פי' להתפלל [ולשיר] לפניו. וזהו שאו' אשר בקהל עם אשירה עוזו, ועל שם בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא. אשירה עוזו ע"ש ואני אשרי עוזך וארנן לבקר חסדך. זהו אביעה רננות, אביעה ע"ש תבענה שפתי תהלה. וכתי' שפתי רננות יהלל פי, ועוד כתי' זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו. ומה שלקח לשון בקהל עם ולא אמ' בקהל רב כמו שאמ' דוד, לפי שהמתפלל בא לרמוז תוספת השבטים, דכתי' לקהל עמים, והם מנשה ואפרים שאמר אחר כך כראובן ושמעון יהיו לי. לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון, פסוק שלם הוא. יי' שפתי תפתח כמו שפרשנו.
על כן נקוה לך יי' אלקינו ע"ש קוה קויתי יי'. לראות מהרה בתפארת עוזך ע"ש כי תפארת עוזמו אתה, ונזכה לראות פני שכינה ולראות בתפארת בית המקדש דכתי' ובית תפארתך אפאר. להעביר גילולים מן הארץ לפי דכתי' בהעביר את בניכם באש אתם נטמאים בכל גלוליכם עד היום ואני אדרוש לכם בית ישראל, בתמיה, חי אני נאם יי' אלקים אם אדרוש לכם. נמצא שעל ידי שהם מטמאים בגלולים שכינה מסתלקת והוי כמו שאין העולם מלכות שדי שמבריחין אותו מביתו, ולכך מתפללים להעביר גלולים, ולא יעבירו לפני הגילולים. והאלילים כרות יכרתון ע"ש והאלילים כליל יחלוף, כשהקב"ה נפרע מן הרשעים שמו מתגדל. כתי' והאלילים כליל יחלוף, אותה שעה ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, וזהו שא' כאן עזך תחלה. ולקח לשון כריתה ע"ש ופסילי אלהיהם תגדעון. ונראה כי על כן לקח לשון כריתה לפי דכתי' לא תכרות ברית לאלהיהם, כלומ' איך תכרות ברית עמהם כי הם עצמם האלילים יכרתו. לתקן עולם במלכות שדי כמו שפירשנו, דכיון שתכרות הטומאה ותטהרו מטומאותיכם תחזור שכינה בכל העולם ויהיה בעולמו כמלך במלכותו שלא יצטרך לצאת מעולמו ויהיה העולם מתוקן במלכות שדי. ולכך כינה והתפלל לו' במלכות שדי שהיה בוש לומ' ולהזכיר כי שם המיוחד נדחה מעולמו מפני טומאתינו. ור"ל שתפארת עוזו מתוקן מאז להעביר הגילולים, כדא' בתנחו' עתידין ישראל למכר בימי המן והיה מרדכי מתוקן להם. [עתידין ישראל לירד למצרים והיה יוסף מותקן להם] [במלכות שדי ע"ש שהמקום תולה החטא בין ראש השנה ויום הכפורים. ומזכיר שדי דאמ' בתנחו' [שמות כ'] כשא' משה מה שמו מה אומר אליהם, אמ' לו, משה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא, כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה חטאיו של אדם אני נקרא שדי, וכשאני יושב במדת רחמים אני נקרא רחום. ולפי שמדבר על הגאולה ואינם נגאלים אלא בתשובה, ואלו לא היה המקום תולה עד יישוב האדם לא יגאלו ישראל לעולם] ולכך סתם נקרא שדי שדיו הוא בגבורתו להאריך אפו עד ישובו, וכן בלשון ערבי שדי ארך אפים בגבורה. ומה שאמ' ביוצר רוממי שדי תמיד מספרים, ר"ל שמספרים רוממותו שתולה בחטאת האדם לראות אם ישובו ואינו מחייבן מיד אלא תולה עד יום הכפורים. וכל בני בשר יקראו בשמך פי' לעתיד כשתחזור המלכות, וכדכתי' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו. להפנות אליך כל רשעי ארץ ע"ש ובאו עמים רבים גוים עצומים לבקש את יי' צבאות ולחלות את פני יי'. יכירו וידעו כל יושבי תבל, כמו שפי' למעלה. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, וכן רוצה עוד לומ' יכירו כל הגוים האהבה שתאהב אותנו, דכתי' והחזיקו בכנף איש יהודי לומ' נלכה עמכם כי שמענו יי' עמכם ולכן על זאת לך תכרע כל ברך דכתי' בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון. לפני יי יכרעו ויפולו ולכבוד שמך יקר יתנו, שהיקר והכבוד תלויים זה בזה כמו שהבאנו למעלה מאשר יקרת בעיני נכבדת. ויקבלו כלם עול מלכותך, זהו לשון חכמים שאמרו גבי ק"ש וצריך לקבל עליו עול מלכות שמים [ברכות י"ג ע"א] ר"ל להאמין בו ולא באחר, ולעשות כל מה שיצוה בלי שנוי. וכך אנו או' ביוצר וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, והמתפלל הזה או' כך ע"ש שאמ' תחלה להפנות אליך כל רשעי ארץ, וזה יהיה לעתיד, וכתי' חכו לי נאם יי' ליום קומי לעד כי משפטי לאסף גוים לקבצי ממלכות לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי כי באש קנאתי תאכל כל הארץ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' ולעבדו שכם אחת, וזהו קבלת עול מלכות אפי' מרשעי ארץ. ותמלוך עליהם לעולם ועד ע"ש יי' ימלוך לעולם ועד. כי המלכות שלך היא [ר"ל היה דומה בעיני רשעי הגוים כאלו מלכות העולם אינו שלך, אבל כשתבא לשפוך עליהם זעמך אז ידעו כי המלכות שלך היא, ואין עמך עליון, וזהו ע"ש דכתו' יבושו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו וידעו כי שמך יי' לבדך עליון על כל הארץ]. שמך זה מלכותך, וכן יי' שמך לעולם. וזה שאנו או' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ולעלמי עד תמלוך בכבוד כפל את דברו בעבור שרצה להביא הפסוק, ככתו' בתורתך יי' ימלוך וגו'. ולקח לשון לעולמי עד ע"ש ליום קומי לעד, ר"ל כשאקום אקום עד עולמי עד. ועוד נראה לפרש להפנות אליך כל רשעי ארץ ותמלוך עליהם לעולם ועד, כלו' יבקשו פניך ויאמרו לך אע"פ שרשענו זכור שמך יי' שהוא מדת רחמים, וזהו לקרא כלם בשם יי', ועל כן תכבוש כעסך ותמלוך עליהם במדת רחמים, וזה דכתו' יי' ימלוך לעולם, כלו' במדת רחמים ימלוך, וזהו גם כן יי' שמך לעולם, ולכך עולמך קיים שהוא מדת רחמים, וזהו גם כן יי' מלך יי' מלך יי' ימלוך לעולם ועד, כלומ' היה והויה ויהיה לעולם במדת רחמים, וזהו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ומהו שם כבוד מלכותו זהו י'ה'ו'ה' שהוא מדת רחמים ומקבל הכל בתשובה אפי' כל רשעי ארץ, ומתוך כך מלכותו קיים לעולם ועד שאם יבא לו במשפט לא יצדק לפניו כל חי, ולכך לעתיד כשיקראו כלם בשם יי' יקבל כלם ויעבדוהו שכם אחת. ועכשיו הולך ומסדר שלשה פסוקים של תורה של מלכות. יי' ימלוך א', ותרועת מלך בו ב', ויהי בישורון מלך ג', ובכתובים שלשה של מלכות כי ליי' המלוכה א', יי מלך גאות לבש ב', יי מלך עולם ועד ג'. ובנביאים שלשה של מלכות מלך ישראל וגואלו א', והיתה ליי' המלוכה ב', והיה יי' למלך על כל הארץ ג', ומסיים העשירי בתורה שמע ישראל יי' וגו', והוא מלכות.
ועל כן היום יעמוד במשפט כל יצורי עולם כעין אדם הראשון שנדון ביום שנברא. ולקח יעמוד במשפט ע"ש מלך במשפט יעמיד ארץ, וכתי' למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. ואו' המתפלל לא ידענו אם תדוננו על ענין שאנחנו בניך דכתי' בנים אתם ליי' אלקיכם, או איפשר תדוננו על ענין כי קראתנו עבדיך, כדכתי' כי לי בני ישראל עבדים, ואין דרך לרחם על העבד כעל הבן. אם כבנים תדוננו רחמינו כרחם אב על בנים, ואם לא זכינו שתדוננו כבנים כי אם כעבדים הלא יש כמה אדונים שמרחמים על עבדיהם, ועיני העבדים תלויין אל אדוניהם ע"ש דכתי' הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כן עינינו אל יי' אלקינו עד שיחננו. ותוציא לאור משפטינו ע"ש ומשפטיך לאור יצא, וכן ומשפטי אור יצא, בתרי עשר. גם היום שהוא יום משפטנו.
אתה זוכר מעשה עולם. ר"ל אתה זוכר בראש השנה תחלת עשיית העולם שמשכת ידיך מהבראו כשראית דורות רשעים עד שראית דורות הצדיקים ואמרת לבראתו ברחמים בשביל הצדיקים ובדין בשביל הרשעים, וזהו פוקד כל יצורי קדם, וזה [אף] בדין, וזהו לשון פקודה. דא' בפסיק' [רבתי מ"א ב'] כשברא הב"ה את עולמו נשתכל בדור המבול ובדור הפלגה ובסדומיים ולא רצה לברוא העולם חזר ונשתכל באברהם יצחק ויעקב ואמ' הריני בורא את עולמי. לא יכול לברוא אותו בדין מפני מעשה הצדיקים ולא ברחמים בשביל מעשה הרשעים, מה עשה, שתף מדת הדין ומדת רחמים וברא העולם הה"ד ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים, או יש לפרש כך. בראש השנה אתה זוכר מעשה עולם שנעשה בדין וברחמים ולא באחד מהם לבד, ובענין הזה אתה פוקד היום כל יצורי קדם. אינו אומ' שדן עכשיו כל היצורים שנוצרו מקדם, אלא ר"ל מקדם משנברא העולם נוהג הענין הזה כל ראש השנה כל העומדים ונוצרים באותה שעה. ולקח הענין הזה ע"ש כי במזמור בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך יי' כתו' לעיל מיניה זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. זהו שזוכר ישראל ברחמים בחסדו שהם בני אברהם יצחק ויעקב, וראו כל אפסי ארץ, שהם שאר האומות, את ישועת אלקינו, שיפקוד הגוים לרעה לפי שהם מסדומיים ועשו. נמצא שהוא דן אלו בדין ואלו ברחמים כפי הראוי. לפניך נגלו כל תעלומות ע"ש כי הוא יודע תעלומות לב, וכתי' והוא גלי עמיקתא ומסתרתא. והמון נסתרות שמבראשית ע"ש הנסתרות ליי' אלקינו, גם כל שהוא נסתר ונעשה מששת ימי בראשית זוכר, וגם לקח זה בעבור מעשה בראשית, דכתי' כבוד אלקים הסתר דבר, ורמז כי מבראשית גלוי לפניך ולא רצית לגלות עברתם. א' הקב"ה כשבראתי עולמי לא בקשתי להונות בריה ולא פרסמתי לבאי עולם מי היה האילן שאכל אדם, תנחו' [וירא י"ד]. כי אין שכחה לפני כסא כבודך דכתו' ברית עולם לא תשכח, ואעפ"כ בשביל ישראל נעשה שכחן, דא' בברא' רבה הרעות שוכח, הטובות אינו שוכח. ועוד לשון זה פ"ק דיומ' [ירושלמי פ"ג ה"ט] אין שכחה לפני המקום. ועוד אמרי' באיכה רבתי זכור את [אשר] עשה לך עמלק, השכחה מצויה בנו, אתה אין לפניך שכחה ותזכור. ודבר זה אנו יודעים [בכח] דכיון שהוא יודע העתידות שהרי אמ' שיחיו אלו המתים ויבוא משיח וגוג ומגוג וכמה נפלאות שהיו הנביאים מתנבאים על העתיד, וגם א' הנה בן נולד לצדקיהו יאשיהו שמו. על כרחנו יודע כל מה שעבר ולא שכח שום דבר, ולא גרע מה שהיה ממה שלא היה. ואין נסתר מנגד עיניך ע"ש אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. בספר עמוס, ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים משם אצוה את הנחש ונשכם. ר"ל ואם יסתרו מנגד עיני לפי דבריהם אראה להם כי לא נסתרו מעיני כי בכל מקום אראה אותם ואצוה את הנחש לנשכם, ואם לא יראה לא יוכל לצוות לנחש. וראה מה שאמ' דוד אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני. אתה זוכר כל המפעל, לפי שלא דבר אלא על היצורים והם בני האדם, לכך חזר לומ' שגם זוכר כל המפעל, זהו האדמה ופעולותיה. וגם כל היצור לא נכחד ממך, לפי שעד עכשיו לא דבר אלא על מה שהיה כבר, והוא ודאי לא נסתר ממנו, וגם בשעת יצירתי שלא היתי עדיין ולא יצאתי לאויר העולם לא נכחדתי ממך, ע"ש דכתי' לא נכחד עמי ממך אשר עשיתי בסתר, עכשיו מדבר על דבר נסתר שלא היה גלוי מעולם גלוי לפניך קודם שנסתר כשאמ' ואין נסתר מנגד עיניך. ובדברים אלו שבח למתפלל בהקב"ה לומ' שהוא יודע מה שעבר מבראשית, ואין שכחה לפניו, דאמ' בתנחומ' [תצא ט'] זכור את אשר עשה לך עמלק, אמ' ישראל להקב"ה אתה זכור, שיש לנו שכחה ואין לפניך שכחה, ומשבחו על ההוה היום שלא נסתר ממנו, זהו ואין נסתר. ומשבחו על נסתר העתיד להגלות ולא נגלה בשעה שנסתר, וזהו וגם כל היצור לא נכחד ממך. ולכך לקח לשון וגם לפי שענין אחד הוא, ובענין הזה בא לרמוז יי' מלך יי' מלך יי' ימלוך לעולם ועד, היה הויה ויהיה, הכל אחד. ומספר והולך גדלותו ביותר, דלא מבעיא נסתר דלשעבר ונסתר שבמעי אמו שהוא יודע דמכל מקום זה היה כבר גלוי, וזהו היום במעי אמו, אלא אפי' העתידין להיות נוצרים עד עולם ואינם היום במעי אשה יודע הוא הכל, כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות ע"ש עיני יי' צופות רעים וטובים, וע"ש אם יוצר עין הלא יביט, שהרי מצינו שהנביאים מתנבאים לעתיד, וגם בדברי תורה בכמה מקומות כגון ודור רביעי ישובו הנה, מכאן שהוא מביט הדורות, ועוד כתו' קורא הדורות מראש, וכן וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. דא' בתנחומא [תרומה ט'] כי אתה לבדך ידעת את לבב בני האדם, אם הוא תובע בנים ואתה יודע שיהיו מכעיסין אל תתן לו, וכן אם תבע נכסים ואתה יודע שהוא עתיד לבעוט בהם אל תתן לו, שישראל מכירין שבכחך וכבודך, ואתה צופה בראש מה יהיה בסוף, אבל נכרי שיתפלל בבית הזה ועשית ככל אשר יקרא אליך. זהו צופה ומביט עד סוף כל הדורות. ולשון זה נמי בתנחומ' [אחרי מות א'] שלמה היה צופה ומביט בכל הדורות בצדיקים וברשעים. ובפרקי דר' אליעזר [פמ"א] משה היה רגליו בהר וכלו בשמים צופה ומביט כל מה שבשמים. כי תבוא חק וזכרון. חק, כי חק לישראל הוא, על יום ראש השנה נאמר, וחק הוא משפט כדכתו' ומשפט לאלקי יעקב. וזכרון ע"ש זכרון תרועה. להפקד כל רוח ונפש ע"ש בקום אלקים למשפט להושיע כל ענוי ארץ, עד שאומ' יבצור רוח נגידים נורא למלכי ארץ. ועל נפש נמי כתו' הנפש החוטאת היא תמות. כל זה הוא פקידה ברוח ונפש, ואין דעתו מעורבבת אע"פ שהוא זוכר מעשים רבים לכל אדם. והמון בריות לאין תכלית, זהו שבח גדול כי הבריות הם רבות, ולכל בריות יש מעשים רבים והוא פוקד הכל. מעשים רבים ע"ש שנא' מה רבו מעשיך יי'. והמון בריות לאין תכלית ע"ש המון עמים רבים. לאין תכלית, פסוק הוא ע"ש לא יספר מרוב ודוגמתם. מראשית כזאת הודעת לאדם הראשון עשית התראת מיתה אם יחטא דכת' כי ביום אכלך ממנו מות תמות, וזהו כזאת כמו שמונה והולך. להזכירם לחיים ולמות, ומלפנים שימות גלית שאתה דן את האדם לפי מעשיו שהרי דנת אדם הראשון לטרדו מיד מגן עדן והאדמה צמחה קוץ ודרדר. ואחר כן לקח תחלה לשון הודעת ואחר כך לשון גלית. זה היום תחלת מעשיך פסוק הוא. ואע"פ שיום ראש השנה הוא יום שנברא אדם, ואדם היה סוף מעשיו של הב"ה, האי מעשיך ר"ל גזרותיך ודיניך שלא גזר הב"ה שום דין עד שחטא אדם, וכדאמרי' גבי מעשיו של הב"ה אינן אלא גזרות [ברכות ל"ג ע"ב], וכן כתו' צדיק יי' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, כפל הוא מדרכיו והיינו גזרותיו, שאם היה מעשיו ממש היה לו לומר וחסיד לכל מעשיו, וכן את מעשה יי' כי נורא הוא, וכיוצא בזה רבים. ולכך אנו עושין יום זה זכרון ליום ראשון לפי שחק הוא לישראל לתקוע בחדש שופר כיון שהיום משפט לאלקי יעקב. ועכשיו מפרש מאי זה דבר הוא משפט, ומפרש שהעולם נדון בכמ' ענינים לחרב לשלום לרעב ולשובע, והוא הדין שפוקדם ומזכירם לחיים ולמות, והאריך בלשונו על דין חרב ושלום ורעב ושובע ע"ש דכתי' כי חק לישראל הוא ומשפט לאלקי יעקב, וכתי' בתריה עדות ביהוסף שמו שפת לא ידעתי אשמע. הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעבורנה בצרה קראת ואחלצך, ויוסף נגזר שובע אצלו ורעב אצל מצרים, וכן חרב ורעב ושלום על ידי הרעב ורמז בעלמא הוא. ועל המדינה בו יאמר כדאמרי' בתנחומא [האזינו ד'] בראש השנה דיני נפשות אם למות אם לחיים כדאמרי' בתקיע' דבי רבא על המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום אי זו לרעב ואי זו לשובע אי זו למות ואי זו לחיים. ובריות בו יפקדו לחיים ולמות מי לא נפקד כהיום הזה כלו' היום וכיוצא בו [בכל] שנה ושנה, וכן כי נשארנו פליטה כהיום הזה. מי לא נפקד, דרך הוא להתמיה כך, כלומ' וכי יש דבר שיכול להמלט, כגון על מי לא עברה רעתך תמיד וכן מי גבר יחיה ולא ימות ואיך יוכל להמלט. כי זכר כל היצור בא אליו להגיד מעשהו כמו דכתי' וכפיס מעץ יעננה, וכן וביד כל אדם יחתום. מעשה איש ופקודתו, כלומ' הכל לפניך מעשה האיש ודינו הראוי לו, זו היא פקודתו. ועלילות מצעדי גבר ע"ש מצעדי גבר כוננו. ועלילות, ע"ש ונוקם על עלילותם ומחשבות אדם, ע"ש יודע מחשבות אדם. ותחבולותיו, ע"ש תחבולות [רשעים מרמה] שהוא מכיר כל מעשיו ויודעם. וייצר, ע"ש ויצר לב האדם רע מנעוריו שהוא מכיר כל מעשיו ויודעם. וייצר, ע"ש ויצר לב האדם רע מנעוריו, ויש לו שני יצרים, ולכך נקראו מעלליו כדאמ' בתנחומ' [בראשית ז'] יש דברים קשים מיצר הרע ומרים יותר ממנו ואתה ממתקן, אין לך דבר מר יותר מן התורמוס ואתה שולקו וממתקו במים. וכן חרדל וצלף, ומה דברים מרים שבראתי לצרכך אתה ממתקן, יצר הרע המסור בידך לא כל שכן. מעללי איש, ע"ש רע מעללים, וכן במעלליו יתנכר נער. אשרי אדם שלא ישכחך, לקח לשון זה ע"ש גנאי אדם השוכחו, דכתי' ותשכח אל מחוללך, צור ילדך תשי, וישכח ישראל עושהו, וישראל לא תנשני. ובן אדם ויתאמץ בך, ע"ש ועל בן אדם אמצת לך על כן אשריהם כי דורשיך לא יכשלו, ולקח דורשיו אצל אשרי ע"ש אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו. ולא תכלים לנצח, ע"ש ולא יכלמו עד עולמי עד, וכתי' אל יכלמו בי מבקשיך. ולקח כל החוסים בך ע"ש שני דברים, וע"ש לא יאשמו כל החוסים בו, והולך על דרך לא יכלמו בי מבקשיך, ועוד ע"ש אשרי כל חוסי בו, והיה מדבר על לשון אשרי, אשרי אשר לא יאשמו. וגם את נח באהבה זכרת, באהבה ע"ש ונח מצא חן בעיני יי'. זכרת, ע"ש ויזכור אלקים את נח. ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים. וה"ר משה כתב ותפקדהו בהמון רחמיך, ע"ש דכתו' מעבור מי נח זאת עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך, נראה כי זכות נח גרם לרחמים אלו. רחמים דאמרי' בתנחומ' [נח ו'] כשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה דכתי' ורחמיו על כל מעשיו, וכתי' ויזכור אלקים את נח ואת כל הבהמה. ישועה דכתי' אדם ובהמה תושיע יי'. והכי הוא בבראשית רבה המתין הקב"ה לימול לתינוק להמול עד שמנה, וכן כתוב בבהמה ומיום השמיני והלאה וגו', היינו אדם ובהמה תושיע יי'. והכי הוא בבראשית רבה [ל"ג ג'] ויזכור אלקים את נח, אלקים זו מדת הדין, אשריהם הצדיקים שהופכין מדת הדין למדת רחמים, וזהו בדבר ישועה ורחמים. ועוד כתו' גבי נח אמר מרחמך יי'. בהביאך מי המבול לשחת כל בשר, ע"ש כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, מדה כנגד מדה. וזהו מפני רוע מעלליהם שהיו משחיתים את דרכם על כן נמלט נח שהיה צדיק ביניהם. בא זכרונו לפניך להרבות זרעו כעפרות תבל, ע"ש פרו ורבו ומלאו את הארץ. כעפרות, ע"ש שא' הק' לאברהם ולבני בניו ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ולקח עפרות ולא אמ' עפר, ולקח תבל ולא אמ' ארץ, ע"ש שיצאו מנח רשעים, והם חם ויפת, וצדיקים משם בנו, [נמצא היום ראש עפרות (ויש מהם) ויש מהם מתובלין [מתנבלין] בקלון כי תבל עשו, ע"ש הזנות נקרא תבל, כמו תבל עשו. וצאצאיו כחול הים, ע"ש ותלו עליו כל כבוד בית אביו הצאצאים. כחול הים דכתי' והיה מספר בני ישראל כחול הים, ע"ש והיה כחול זרעיך וצאצאי מעיך כמעותיו.
כתו' בתורתך. ויזכור אלקים את נח, א'. ויזכור אלקים את בריתו, ב'. וזכרתי את בריתי, ג'. ובכתובים זכר עשה לנפלאותיו, א'. ויזכור לעולם בריתו, ב'. זכר לעולם בריתו, ג'. ובנביאים זכרתי לך חסד נעוריך, א'. וזכרתי אני את בריתי אתך, ב'. זכור אזכרנו, ג'. ובסוף הברכה מביא זכרון, לסיים בשל תורה, והוא וזכרתי להם ברית ראשונים וגו'. וה"ר משה כתב ארבע מלכיות וארבע זכרונות בשל כתובים. ואינו נראה. יעלה ויבא והשיאנו, שניהם פרשנום במקומם.
אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך כמו שפירש'. ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים, ע"ש זכרנו ברצון עמך ופקדינו בישועתיך. ורחמים, ע"ש כי פקידה הוא [ג"כ] בזכרון גם כן וכתי' זכור רחמיך אשר מעולם. ועוד לפי שאמ' למעלה גבי נח ותפקדהו בפקודת ישועה ורחמים אמ' רחמיך כמו שפירשנו לפי שהצדיקים הופכים מדת הדין למדת רחמים, ולכך אמ' גם כן ופקדנו בדבר ישועה ורחמים. משמי שמי קדם, דכתיב לרוכב בערבות בשמי שמי קדם וזכר לנו את הברית ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו, ברית דכתי' ואתנה בריתי ביני וביניך, ושבועה דכתי' בי נשבעתי נאם יי' וגו' ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. ותראה לפניך עקדת יחיד, וכבש רחמיו לעשות רצונך, אע"פ שדרך האב לרחם על בנו, ולא כדור המבול, שכבשו [רחמיהם] לעבור על רצונך, כדאי' בתנחומא [נח ז']. כן יכבשו רחמיך את כעסך, זהו לשון התלמוד, כדאמ' בברכות [ז' ע"א], וכן אומ' שם ויגולו רחמיך על מדותיך, והוא ע"ש גל מעלי חרפה ובוז, ע"ש דאמ' במכלתין [תנחומא שם] ורחמי רשעים אכזרי, שהיו דור המבול אכזרים שהיו נוטלים בניהם ונותנין אותם על התהום וכובשין עליהם ואינם מרחמים, נמצא שכעסם כובש את רחמיהם על בניהם, אבל רחמיך יכבשו את כעסך. ותתנהג עם בניך במדת רחמים, ולשון של תפלה זו הוא ממש על מה דא' בבראשית רבה [נ"ו י'] א' אברהם כשם שהיה לי להשיב וכבשתי את יצרי ולא השבתי לך, כן יהי רצון מלפניך יי' אלקי כל זמן שבאים בני לידי עבירות ומעשים רעים תהא זוכר להם עקדת יצחק אביהם ותתמלא עליהם רחמים ותהפך להם מדת הדין למדת רחמים ותרחם עליהם. אמ' לו הקב"ה בו נשבעתי ובשמי נשבעתי עקדת יצחק יכפר לבניו עד סוף כל הדורות. וא' מיד קראו אברהם יראה, ולכך אמר כאן ותראה לפניך עקדת יחיד ע"ש שקרא למקום ההוא יי' יראה. וזכרתי להם ברית ראשונים, זהו ל' זכרון עשירי לסיים בשל תורה. בא"י זוכר הברית זהו וזכרתי להם ברית ראשונים, ומדבר גם בגלותינו דכת' לעיל מיניה ואף גם זאת בהיותם אל ארץ אויביהם לא מאסתים וגו'.
אתה נגלית בענן כבודך ע"ש הנגלה נגליתי לבית עלי, שהב"ה נגלה בכבודו לדבר כרצונו בעמו, וכן ונגלה כבוד יי'. בענן כבודך לדבר עמם, דכתי' וענן כבד על ההר, לדבר עמם. מן השמים השמעת קולך, דכתי' ובעמוד ענן הנחיתם יומם, ועל הר סיני ירדת לדבר עמהם מן השמים. ונגלית עליהם בערפלי טוהר, דכתי' ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים. ולפי שאמ' תחלה ענן, וכתי' ענן וערפל סביבו. טוהר, דכתי' וכעצם השמים לטוהר. גם כל העולם חל מלפניך, ע"ש וירא כל העם וינועו ויעמדו מרחוק. ואינו אומ' העולם כולו, שכבר אמר כל העולם. ובריות בראשית חרדו ממך, ע"ש מלאכי צבאות ידודון, וגם שאר דברים דכתי' וירקידם כמו עגל, וכתי' קול יי' יחיל מדבר יחיל יי' מדבר קדש. וכל זה בשעת מתן תורה היה, דכתו' בסוף יי' עוז לעמו יתן. בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצות, לקח לשון זה דכתי' ודבר עליהם מן השמים ותתן לעמך משפטים ישרים ותורות אמת וחקים ומצות טובים. ותשמיעם דכת' כי מי כל בשר שמע קול אלקים חיים, ואמ' ותשמיעם לשון רבים דאמרינן בתנחומ' [שמות כ"ה] זקנים שומעין כפי כחן, בחורים כפי כחן, נשים כפי כחן, עוברות כפי כחן, אבל אומות העולם שומעים ומתים. את הוד קולך דכתו' קול יי' בהדר, ורמז כי כח ההוד רגיל אצל כח ההדר דכתי' הוד והדר לפניו, וכתי' הוד והדר לבשת. וזהו שאמ' דוד קול יי' בכח, זהו ההוד שהוא מצד הגבורה, קול יי' בהדר, שהוא כנגד ההוד. ודברות קדשך מלהבות אש רמז כי עשרת הדברות נתנו מפי הגבורה שהוא כח האש, והיינו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום [מכות כ"ד ע"א], ואותם שתי דברות הם דברות קדשך יותר מן השאר כי השתים אלו הם עיקר היראה, והיינו דכתי' רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה. בקולות וברקים עליהם נגלית, דכתי' ויהי קולות וברקים. ובקול שופר עליהם הופעת דכתי' וקול שופר חזק מאד. לכבודו של אברהם אמ' כך וכך רמז דאמ' בתנחומא [לך לך ו'] א' ריש לקיש חביב הגר לפני הקב"ה יותר מכל אכלוסין שעמדו על הר סיני שאלולי לא ראו קולות וברקים ולפידים לא קבלו עליהם מלכות שמים, וזה לא ראה אחד מכלם וקבל עליו עול מלכות שמים. כלום יש חביב מזה. רמז כאן חמשה פעמים שנגלה עליהם, על עם קדשך, ונגלית עליהם, בהגלותך מלכנו על הר סיני, עליהם נגלית, עליהם הופעת, אלו חמש לשונות של גילוי שכינה ואחד מהם הופעה דכתי' הופיע מהר פארן, בשעת מתן תורה [ע"ז ב' ב'], ואלו חמשה גלויים לרמוז כי לא עשרת דברות בלבד נתנו אז בסיני כי גם חמשה חומשי תורה. וגם יש כאן רמז של עשרת דברות. ואלו הם. אתה נגלית בענן כבודך לדבר עמם, א'. מן השמים השמעתם קולך ב'. ונגלית עליהם בערפלי טוהר, ג'. גם כל העולם חל מלפניך, ד'. ובריות בראשית חרדו ממך, ה'. אימתי בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצות, פירו' הוא על מה שאמ', לכך אינו מן החשבון ותשמיעם את הוד קולך, ו'. ודברות קדשך מלהבות אש, ז'. בקולות, ח'. וברקים, ט'. ובקול שופר עליהם הופעת, י'. וכשאמר מלהבות לשון רבים ואמ' אש לשון יחיד, ע"ש וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה יצא לכמה ניצוצות אף המקרא יוצא לכמה טעמים [סנהדרין ל"ד ע"א], ואו' הלא כה דברי כאש נאם יי'. שמן האש יוצא כמה להבות כך מדברות קדשך. ומכל התורה אין כל דבר ודבר יחיד כמשמעו אלא יש לדבר אחד כמה דרשות וכמה טעמים. גם בא לרמוז כר' יהושע דאמ' בערבי פסחים [קי"ז ע"א] הללו י-ה הללות הרבה, כך שלהבת י-ה להבות הרבה.
ככתוב בתורתך ויהי ביום השלישי, יש כאן ג' שופרות של תורה, וקול שופר חזק מאד, א'. ויהי קול השופר הולך וחזק, ב'. ואת קול השופר, ג'. ובכתובים ג' שופרות. יי' בקול שופר, א'. בחצוצרות וקול שופר, ב'. הללוהו בתקע שופר, ג'. ובמזמור הזה כמו עשרה הללים דאמ' בערבי פסחים [שם] (וכלם על דברת קדשו) [כגון בקדשו]. ברקיע עוזו, בגבורותיו, כנגד עשרת הדברות. והוסיף עוד שלשה כגון הללויה ראשון, והנשמה תהלל יה הללויה, ואינם מפורשים על דבר, ונרמזים להשלים שלש עשרה כנגד שלש עשרה מדות. ויש כאן ג' פעמים יה כנגד ג' קדושות. ויש בנביאים שלשה שופרות. וכתקע שופר תשמע, א'. יתקע בשופר, ב'. ויי' אלקים בשופר יתקע, ג'. ואין כאן רביעית לסיים בתורה כי אם מה שמביא ותקעתם בחצוצרות, וזהו תימה כי אין נזכרת תקיעת שופר, והיה לנו לומר ותרועת מלך בו שמועיל למלכיות ולשופרות, אי נמי יום תרועה יהיה לכם, כדאמ' בראש השנה [ל"ב ע"ב]. יי' צבאות יגן עליהם כן וגו', ע"ש דכת' בשופר יתקע והלך בסערות תימן וגו', וכתו' בתריה יי' צבאות יגן עליכם.
תקע בשופר גדול לחרותינו, כדכתי' יתקע בשופר גדול, ולכך אמ' גדול כדאמ' בבראשית רבה גבי אילו של יצחק בקרן שמאלית תקע בו הקב"ה בהר סיני, ובקרן הימנית שהיא גדולה עתיד הקב"ה לתקוע בקבוץ גדול, לחירותינו, לצאת משעבוד מלכיות. ושא נס לקבץ גליותינו, ע"ש ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל. ואמ' גליותינו ע"ש גלות החל הזה. ונפוצותיו כנס מירכתי ארץ דכתו' בתריה ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. היה לו לומ' שא נס לאסף נדחינו, אלא רצה להזכיר הגלות. ולקח לשון קבוץ גליות כדברי חכמים [מגילה י"ז ע"ב]. ואמ' וכנס לרמוז נדחי ישראל יכנס. והיה לו לומ' מארבע כנפות הארץ, ואמ' מירכתי ארץ, לרמוז שיקבצם מירכתי ארץ ומירכתי צפון לציון, ושם נקריב המוספים הטעונים צפון, וכך נדרש ירכתי צפון, ופסוק הוא, כך [וקבצתים] מירכתי ארץ. והבאנו לציון עירך ברנה, ע"ש בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, וע"ש ובאו ציון ברנה. ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם. ע"ש שמחתי באומרים לי בית יי' נלך עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. שמחת עולם, ע"ש שמחת עולם על ראשם ונסו יגון ואנחה. כי שומע בקול שופר אתה הוא מעולם. יש שאין אומ' אתה הוא מעולם, ור"ל אתה אשר מעולם, ע"ש נכון כסאך מאז מעולם אתה. והזכירו ע"ש כי בשעת הדין הקב"ה מזכיר אילו של יצחק לרחמים, כדאמ' בבראשית רבה [נ"ו ט'], ויי' אלקים בשופר, א"ר יצחק בר' חנינא, כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתכנים בצרות וסופם להנצל [להגאל] ובראש השנה הם נוטלים שופר ותוקעין וסופן להנצל בקרניו של איל. וכן בשם ר' לוי בראש השנה הם נוטלים שופרותיהם ותוקעים לפני הקב"ה והקב"ה עומד מעל כסא הדין ויושב על כסא רחמים ומרחם עליהם. נמצא מכאן שהקב"ה שומע בקול שופר בראש השנה. ולמעלה אמרנו שאמר כאן אתה הוא מעולם, ע"ש נכון כסאך מאז מעולם אתה. וכתו' לעיל מיניה לבש יי' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט. וזהו בראש השנה שלובש עשרה לבושים. ואלו עשרה לבושים שמחבר העשרה ספירות בחיבור גדול ואז מתחברים כל הכחות. נכון כסאך מאז, שיושב על כסא דין מאז. וזהו כסא הכבוד, והוא מז' דברים שנבראו קודם שנברא העולם [פסחים נ"ד ע"א], מעולם אתה, זהו מתחלה שישבת על כסאך לדון העולם דנתו בחרמים דכתי' ביום ברא יי' אלקים. ומאזין תרועה ע"ש עלה אלקים בתרועה יי' בקול שופר, מה כתו' בתריה זמרו אלקים זמרו [זמרו] למלכנו זמרו, כלומ' זמרו למלכנו יותר משל מלכים כי אין דומה לו להתעלות בתרועה. ויש מפרשים אין דומה תקיעתינו ותקיעתך כי שלך שובר ארזים ונשמעה בכל העולם ושלנו שפל ונמוך. בא"י שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, לקח לשון זה ברחמים ע"ש דכתי' תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, וכתו' בסוף בצרה קראת ואחלצך. ועוד הבאנו למעלה מברא' רבה שהקב"ה הולך ממדת הדין למדת רחמים בשעה שהוא שומע קול השופר.
<h2>דף לג:</h2>
על השופר מברך, לשמוע בקול שופר. ובכל צרפת מברכין על תקיעת שופר, ע"ש ותקעתם. וכתוב תתקעו ולא תריעו. ואם תתמה כיון דכתוב תתקעו איך יוצאין בשמיעה. כיון דכתיב בשמעכם את קול השופר משמע דכל דין שופר בשמיעה תליא מילתא. ואע"פ דפסוק זה אינו על ראש השנה, גלויי מילתא בעלמא הוא. וכן מברכין על מקרא מגילה אע"פ שיוצאין בשמיעה, ואעפ"כ מקרא מעלה דרבנן היא הן אמרו והן אמרו.
<h2>דף לד:</h2>
ברכת גאולה של פסח, ברוך א"י אמ"ה אשר גאלנו. ברכה זו פותחת בברוך וחותמת בברוך. שהרי בירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] חשיב לה כמטבע ארוך, לפי דשתים הם, אחת להבא ואחת לשעבר. כלומר תחלה מדבר על יציאת מצרים שעבר, ואחר כך מדבר על העתיד, כמו שפירשנו. וענין זה ע"ש דא' בספרי [האזינו של"ג] גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא. ויש בעולם הזה ובעולם הבא. ואע"ג דסמוכה לחברתה היא לברכה שא' קודם הלל לקרוא את ההלל. יש לומר תחלת ההלל עד בצאת מפסיק, כדחזינן שהברכה מפסקת בין ברכה שלפניה ובין שלאחריה. וקריאת מגילה מפסקת בין ברכה שלפניה ובין שלאחריה. לפי שרגילות הוא שאין אדם נזהר יפה שלא יסיח על השלחן כשמתחילין הלל. וכן בבית הכנסת משיחין כשהחזן קורא המגילה. ולכך מתחיל בא"י הרב את ריבנו. ואע"ג דשמע ט' תקיעות בתשע שעות ביום יצא. התם מיירי ששתק ולא דבר ולא תקע תקיעות הבטלה בנתים. אבל תקיעות מפסקי להדדי, כדא' בראש השנה [ל"ד ע"א] מה נפשך אי גנח ולא יליל הא תרועות מפסקי, מכלל שהשתיקה לא גריעה כתקיעה או כדיבור. והכי נמי חזינן דשינה לא מפסקי לענין זה, שהרי קודם שינה מברך (המעביר שינה מעיני) [המפיל חבלי שינה] וכו' ואחר שינה כשייקץ מברך מיד אלהי נשמה שנתת בי טהורה. ואינו פותח בברוך, מכלל דשינה אינה מפסקת לענין ברכה. אבל הא דאמר [פסחים ק"כ ע"ב] נרדמו כולם לא יאכלו, ודא' בברכות היה אוכל על השלחן והפליג ויצא לחוץ חוזר ונוטל, התם איכא טעמא אחרינא, משום דהסח הדעת פוסל בנטילת ידים, ושינה נמי עושה כשתי חבורות.
ויש לתמוה כיון שאמרנו אהבה לברך על התורה איך יכול להיות שהברכה אומר בקול רם וקרית שמע אומר בנחת שאין האחרים שומעים את החזן, אם כן למה השמיעם את הברכה כלל ושאלה גדולה היא, וכך הוא העיקר שהחזן אינו מתפלל להוציא סופר כי אם להוציא בור שאין יודע להתפלל, ואומר ברכות של יוצר ושל אהבה, כי ארוכות הם. אם הבור יודע לומר שמע ישראל (ו)אומר אותו, ואם אינו יודע אותו אין חזן בעולם שיוכל לפטור הבור מתלמוד תורה, דודאי קריאת התורה בספר תורה שהיא תקנת עזרא וקראת מגלה ותקיעת שופר ותפלה תלוי הדבר בשמיעה כמו בקריעה, ואחד יכול לפטור מאה אלף, אבל מתלמוד תורה אין שום אדם יכול לפטור חברו, דכתיב ולמדתם, וכתיב ודברת בם. ואין דבר זה תלוי על ידי שליח ציבור. אבל הברכה שלפניה אם אינו יודע אותה ישמענה מפי אחרים והוא יקרא קריאת שמע אם יודע. או יקרא פסוק אחד בתורה כפי מה שלמד. ולכן קורין את שמע כלו בנחת, שאין מועיל קריאתו אלא לקורא. ואם תאמר יאמר החזן קריאת שמע בקול רם והבור יאמר אחריו כל תיבה ותיבה. אדרבה, אם יאמר קריאת שמע בקול רם יהיה הבור סבור להיות פטור בקריאת החזן בק"ש בשמיעהכמו שהוא פטור מהברכות בשמיעה לבד. אבל עכשיו שאומרו בנחת אין שוטה בעולם שיהיה סבור להיות פטור במה שאינו קורא ואינו שומע. ומתוך כל ילמד כל בור לומר ק"ש מפיו או שום דבר תורה ויפטר מברכת קריאתו ע"י אהבה רבה ששומע מן החזן. ואחר כך אומר אמת ויציב החזן בקול רם לפטור מברכה של אחריה, ויחתום בגאולה, ויסמוך גאולה לתפלה.
